רשב״א על נדה ס״ז

1 אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה. פירוש תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ ואע"פ שחפפה ועיינה קודם שנתנה תבשיל לבנה, מפני שהדבר מצוי שידבק ממנו בגופה ואע"פ שזה מיעוטו היא ומדרבנן הוא כיון שהוא מצוי הרבה כודאי משוי' ליה כנ"ל.

2 גירסת הספרים: ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"ל וכו'. פי' לית הלכתא כהני שמעתתא בריבלא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכוחל שבעין ופתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אלא כי הא דר"ל ולאו למימר דהני פליגן אדר"ל דהא איפשטא דאיתנהו להני ואיתא לדר"ל ועוד דר"ל לחומרא איתמר והיכי ילפינן מינה להקל אלא הכי קאמר לית הילכתא ככל הני דנחמיר אדר"ל בטבילה בהכי הואיל ודרכן להיותן כך, אלא בכי הא דר"ל בלחוד הוא דנחמיר בה דבעינן טבילה דרך גדולתה, ואיכא טובא בתלמודא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי האי דלא פליגן ולא סתרן חדא לחברתה, ובהלכות הריא"פ ז"ל מוסיף בגרסת הספרים ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הני לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דאמו כי הא דר"ל וכו' ולגרסת הרב ז"ל נמי לאו למימרא דמר"ל שמעינן דלבעלה לא קפדי בהני דבהך שמעתתא, אלא הכי קאמר לבעלה שפיר דאמו אי עבדה כי האי דר"ל שתטבול דרך גדילתה וכאלו אמרו אבל לבעלה סגי לה כדר"ל, וקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן אבל לבעלה כדר"ל ולא גרסינן שפיר דמי וגירסת זו מפורשת כפירושנו, אבל הרמב"ן נ"ר הקשה לגרסת הרב ז"ל מדגרסינן בפרק החולץ יבמות מז, ב וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצצין באלו קאמר ואלו לגרסת הרב ז"ל האיכא הני דחייצי לטהרות ולא חייצי לבעלה. ותירץ הוא ז"ל דדילמא הכי קאמר כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואע"פ שאין טבילתן מפורשת מן התורה שהרי טבילת נדה לא למדנו אותה מפורש מן הכתוב אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב לכל הטמאין שיהו בטומאתן עד שיבאו במים. ומה שאמרו שם במקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורשת יותר אלא לומר דלא בעינן מעיין כזב ואי נמי דבעינן טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם. ולדידי ק"ל לפי שראיתי שם בגירסת הספרים חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ובעל זב, ובעל קרי היינו לטהרות, ושמא להתירו בדברי תורה ובתפלה ומפני שהקלו בטבילתו להתירו בשאובין הוצרך לומר דלענין חציצה לא הקלו, ומיהו בגרסת ההלכות לא מצאתי בעל קרי, ולי נראה לגרסת הרב ז"ל, דהתם הכי קאמר ולענין כל דבר החוצץ אחד גר ועבד שוין בו. ולענין שמעתין הקשה הרמב"ן נ"ר מריהו דהני שמעתתא היכי אמרינהו, והא אנן תנן במקואות פ"ט אלו שחוצצין לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה, ואיכא למימר לפלוף שבעין מוקי לה רב עוקבא בלח והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה והוה ליה מיעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד ושחוץ לעין מקפיד עליה אפילו לא חייץ, וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא הוא דלא עביד אינש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיביש ומיקליף מנפשיה, וקסבר נמי דוקא של מכה אבל ריבלא דכוסילתא עד תלתא יומי דלא קפיד איניש עליה לא חייצא מכאן ואילך חיצא, ואי נמי עד תלתא יומי לחה ולא מעכבא מיא, מכאן ואילך חיצא דיבישה קפיד עליה, ואי קשיא לך מאי שנא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דלא מעכב בטבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו לא טבלה לא תיקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדא במקום שדרכה בכך, ואיפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא בהן מים ממש, הרמב"ן נ"ר. אבל הראב"ד ז"ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה כר' יוחנן ומדמה להו לקרצה שפתותיה ופי' דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדר' יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא אבל הא דר' יוחנן דמיא לדר"ל דכל שפתחה או עצמה עיניה ביותר אין זה דרך גדלתה. ואין פירושו מחוור.

3 א"ל רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו ליטבלן ביממא דז'. י"מ דטבילה בלחוד הוא דקשיא ליה ולומר דממה נפשך השתא שריא למטבל ביממא דז' דהא ליכא משום סרך בתה דאם נדה היא הא תמניא לנדתה היא ואי זבה היא טבילת זבה ביום ז' לטהרתה היא, ומתרצי משום דר' שמעון דאמר אחר מעשה של ספירה תטהר מיד דמקצת היום ככלו, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כלומר לטבול ביום שמא תבוא לידי הספק, דשמא אחר שטבלה ומחזקת עצמה כטהורה תשמש והרי היא עומדת בספק אולי תראה ותסתור, ולפי פי' זה פשיטא ליה לר' פפי דאסורה לשמש ביום ז' דהרי מכנסת עצמה בספק וכן דרך פירושו של רש"י ז"ל ובעלי התוספות ז"ל, ולפי פי' זה לעולם לא תטבול אלא בלילה אבל בשביעי לא תטבול שמא תבוא לידי הספק כדאמרן וכיון שכן אף בח' לא תטבול משום סרך בתה, גם ראיתי בשמן של גאונים שאין האשה טובלת בזמן הזה אלא בלילה משום סרך בתה. ויש מי שפיר' דרב פפי לאו טבילה בלחוד קא קשיא ליה אלא אם להתירה לבעל קא קשיא ליה והכי קאמר ליטבלן ביממא דז' ולישתריין לבעל שהרי מקצת היום ככלו בספירת זבה, ומתרץ אסורה לשמש מדר' שמעון דשמא תראה ביום לאחר תשמיש ותסתור, והביאו ראיה לפי' זה ממ"ש בשילהי המפלת נדה כט, ב בשמעתין דטועה בכ"א תשמש ופריק הא מני ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק אלמא מותרת לטבול אפילו לר' שמעון ולא אסרוה אלא לשמש מפני הספק ולרבנן מותרת אפילו לשמש ורש"י ז"ל בעצמו כך כתב שם ר"ש היא דאמר בתורת כהנים אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה. והכי תניא בת"כ כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן מפני שלא תבא לידי הספק, אלמא אסור לעשות כן אעסק טהרות קאי וכנגדו תשמש לבעל, ולפי פי' זה מקילין ומתירין האידנא ליטבל ביממא דז' וליכא סרך בתה כלל. ובנמקי הרמב"ן ז"ל כתב אפילו נימא שהפי' הזה הוא הנכון ומוכרע ממקומו, אין נראה לומר שנקל לטבול ביום דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור, בתר חומרא דר' זירא הוה ועלה קאמר ליה רב פפי מכדי האידנא כולהי ספק זבות נינהו כלומר ולמה לי משום אבלואי אפילו כולהו נמי אלמא לרבא אית ליה משום סרך בתה ואפילו לבתר חומרא. והכי פרכיה אפילו לטבול ולהתיר לבעל תשתרי, ותרצינן להתירן לבעל אי איפשר משום דר"ש וכיון שכן אף לטבול אסור דאי טבלה מחזקה נפשה בטהורה מהשתא ואתיא לידי הספק והילכך אף בח' לא תטבול משום סרך בתה דכאשר היא נסרכת אחר אמה בטבילה תסתרך אחריה בתשמיש גופיה כשם שהאם טובלת בח' ומשמשת בו ביום, וא"ת תשמיש גופיה דז' גזירה דרבנן היא ואנן ניקום וניגזור בח', גזירה לגזירה היא י"ל כיון שבא לידי איסור כרת גזרינן, ואכתי ק"ל מ"מ הא אשכחן דאפילו לר"ש שרי למטבל ביממא דז' ולא גזר טבילה אטו תשמיש וכדאיתא בשמעתין דטועה דאמר וקי"ל כר"ש ואסורה לשמש בכ"א ואפ"ה טובלת בו, וניחא לי דשאני התם דהא איכא כמה טבילות בשבועין טובא דאסורה לאחר טבילה והילכך מחמת טבילה דכ"א לא אתיא לשמש דהא קא חזינא דטבלו טובא ולא משתריא דטבילותי' לאו להיתר אלא משום דטבילה בזמנה מצוה, אבל כאן שטבילתה לטהרה לבעלה לערב איכא למיגזר כיון דמחזקה עצמה בטהורה לבעלה בטבילה זו תשמש מהשתא ואי קשיא לך רבנן דר"ש היכי שרו לשמש ורב פפי נמי היכי סלקא דעתיה דמישתריא ולא חייש דילמא חזיא וסתרה והתנן לקמן בפרקין נדה עב. טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה. י"ל דהתם הוא דוקא בשומרת יום דרגילה היא לבא לידי זיבה גדולה ורובן של נשים כן הילכתא חיישינן אבל הכא דלאחר ז' נקיים מעיינה סתום ולא חיישינן והיינו דתלו לה בכל מקום בדר"ש ולא תלינן לה בכולי עלמא דאמרוה לההיא דטבלה ביום שלאחריו בפירקין דהכא, וא"ת עוד אי ר"ש אתשמיש קאי היכי קאמר שמא תבא לידי הספק בודאי לידי הספק היא באה משעה ששמשה, ל"ק דנוסחאי דוקני לא גרסי שמא אלא שלא תבוא לידי הספק. וכן הוא בהלכות הריא"פ ז"ל וכן הוא באותה ת"כ שכתבתי ומ"מ כבר כתבנו שכיון שאסורה לשמש אסורה אף לטבול ואפילו בח' אי לאו משום אונס דאבולאי ואריותא וכיוצא בהן. וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל בשם רב אחא משבחא ז"ל דאי טבלא בז' לא עלתה לה טבילה. ואינו מחוור דכולי האי לא אחמירי, והרב ר"ז הלוי ז"ל מן המתירין לטבול ביום ואפילו לכתחלה וכתב דמדברי רב אחא משבחא גאון ז"ל אין ראיה שהוא ז"ל מדאורייתא קאמר ונראין דבריו לפי הלשון שכתב הגאון ז"ל, ובטובלת בח' בדיעבד לכולי עלמא עלתה לה טבילה דהא שרינן אפילו לכתחילה משום צינה.

4 ר"ש אמר אחר תטהר אחר מעשה תטהר. ולאו למימרא דפליג אדרשא דרבנן אחר תטהר אחר אחר לכולן דהא ליכא מאן דפליג אלא ממילא שמעינן להו, ורבנן נמי כ"ש דאית להו דרשא דר"ש דלרבנן מישרא שריא ולא גזרי ואאסור לעשות כן פליגי.

5 רב חסדא אמר כולהו אמרינן. שכן, לא אמרינן ודוקא כשחזרה ובדקה עצמה בשעת טבילה דעיוני דאוריתא הוא ובדאוריתא לא הקלו, אלא בחפיפה דרבנן וכבר הארכתי בה למעלה בס"ד.